<h1>האשכול — רצב"א, הלכ' מילה</h1>
<h2>דף סז:</h2>
ותו' כ' הגרי"צ בה"ג כ' היכא דאיגנב אזמול בשבת מותר לומר לגוי לעשות אחר כההוא ינוקא דאשתפך חמימי דאתקן מע"ש למימהל עליה בשבת, אמר רבה לייתי חמימי מגו ביתאי, אמר אביי הא לא ערבו ולא נשתתפו אמר לימרי לגוי ליזיל ולייתי מגו ביתאי, אמר אביי בעי לאתובי למר ולא שבקן ר' יוסף דבדרבנן עבדינן עובדא והדר מותיבן תיובתא, בתר הכי אותיביה מהא דתני' הזאה שבות וא"ד אה"ש, ה"נ אמירה שבות וא"ד אה"ש, א"ל ולא שני לך בין שבות דאי' בי' מעשה לשבות דלית בי' מעשה, דהא מר לא אמר לגוי זיל אחים לי דההוא מעשה אלא זיל אייתי לי דלית בי' מעשה אלא דבורא בעלמא. ופי' בה"ג דהאי דא"ל שני בין שבות דאי' בי' מעשה ללית בי' מ', אשבות דהזאה קאי, דהזאה אסורה דאית בי' מעשה, אבל אמירה לגוי לית בי' מעשה ומותר לומר לו זיל אחים כמו דמותר לומר אייתי מגו ביתאי דתרויהו שבות דלית בהו מעשה נינהו דדבורא בעלמא הוא ושרי, והא דמסיים, הא מר לא אמר זיל אחים לי, סבר טעותא דנסחי הוא. ולא היא דנוסחא מעליא היא וה"ק שני בין שבות דאי' בי' מעשה ללית בי' מ', ולאו אשבות דהזאה קאי, אלא הכי פרושא, אמרת אמירה לגוי שבות, וקא מדמית לי' לשבות דהזאה דעביד ישראל גופא, שאני שבות דאמירה לגוי, אי אית בי' מעשה כלומר מלאכה גמורה, האמירה אסורה, דלית בי' מעשה כלומר מלאכה דאור' שרי למימר לגוי למיעבד, והא מר לא אמר לגוי זיל אחים לי, דאית בי' מלאכה, אלא אייתי לי מגו ביתאי אמר, דטלטול בעלמא הוא דלית בי' מלאכה, ש"מ דלא אמרינן אמירה לגוי שבות אלא בדבר שהוא מלאכה. ודברי הגרי"צ דסמכא נינהו אף שרב אחא... [צ"ל נמי לא גרס והא מר לא אמר זיל אחים לי, ע' שאילתות פ' וירא ופ' שמות, מ"מ לא מצינו שם שהתיר לגוי אלא לאתויי לבר מעירובא דליכא אלא איסור דרבנן, ואי הוי שרי למימר ליה למיעבד אד"א הוי אמר שרי לומר לגוי למיחם חמין] הלכך לא שרינן שבות אמירה לגוי במלאכה דאור' אפי' לד"מ כמילה בזמנה, ולא שרינן אלא אמירה במידי דליכא אלא אסור דרבנן, ולדבר רשות אפי' כה"ג אסור. והיכא דאשתפך חמימי ואיבדר סמנין בתר דאימהל, עבדינן לי' בשבת אפי' ע"י ישראל משום סכנה, אבל אי אשתפך מקמי מילה לא מהלינן בשבת כיון דאינו מוכן חמימי דלאחר המילה אלא מלין למחר, דההוא ינוקא דרבה נמי אשתפך חמימי קודם מילה ולא אמר לגוי זיל אחים לי, וש"מ אי ידענא למפרע דחסרו מיא דבעינן לאחר המילה וצרכינן לאחר מילה לחלולי שבתא לא מהלינן והכין מטין דברי הגרי"צ ור"א משבחא ובה"ג והיינו דאמרינן בפסח שני [פסחים ס"ט ע"א] הכל חולין הן אצל מילה ל"ש בריא ול"ש חולה ואין מחמין לו חמין להברותו ולמולו אפי' לר"א דמכשירי מילה דה"ש אין כורתין עצים לעשות פחמים היכא דלא הוחמו מים להרחיצו מע"ש שעושין התנוק ראוי למילה. ואי קשי' מהא דתנן [שבת קל"ג ע"א] אם לא שחק וכו'. שבותין נינהו לרפואה דמדחי תדיר אחר המילה כיוצא בהן, ושבות חמור לא התירו שהרי אמרו כורך על אצבעו ומביא אפי' מחצר אחרת ואלו בר"ה לא התירו אע"ג דלאחר יד הוא.
<h2>דף קב:</h2>
ת"ר רטיה שפרשה מע"ג מכה בשבת מחזירין אותה, ר' יהודה א' הוחלקה למטה דוחה למעלה הוחלקה למעלה דוחה למטה, כלומר אם פרשה כולה אסור להחזיר, ומגלה מקצת רטי' ומקנח פי המכה, וחוזר ומגלה מקצת רטיה ומקנח פי המכה, אבל לא יקנח רטי' עצמה מפני שהוא ממרח, ואם מרח חייב ח', פי' שמחליק גומות שברטי' וחייב משום ממחק שהיא א' מל"ט מלאכות המשכן שאחר שגזזו השערות מן האילים עדיין נשארו שערות קטנות והיו ממחקן עד שהוחלק פני העור. א"ר חסדא ל"ש דשרי להחזיר כשפרשה ע"ג כלי, אבל ע"ג קרקע אסור, אר"י הלכה כר' יהודה, כ' הגרי"צ לית הלכתא כר"י דרב אשי בתראה עבד עובדא כת"ק, הלכך ע"ג כלי שרי ובקרקע אסור. וא"ד מעובדא דרב אשי נשמע נמי דלא ס"ל הא דר"ח דעל גבי קרקע רבנן נמי אסרי, אלא לרבנן על גבי קרקע נמי שרי להחזיר, ולר"י אפי' על גבי כלי אסור ולא מחור כלל.
